חרדה - חרדה עם פרדוקס

חרדה עם פרדוקס

מאת יפי שפירר, B.Ed M.P.A , תרפיסטית בפסיכודרמה, מנחת קבוצות, מגשרת. מנהלת שותפה במרכז מעיין המתמחה בהתמודדות יצירתית עם מצבי לחץ, חרדה ושינוי.במהלך השנים הרבות בהן אני עובדת בשדרות כמטפלת בשיטת פסיכודרמה – בעיקר עם קבוצות של ילדים, אני עדה להתהוותו של פרדוקס מעניין וייחודי, אותו אני מבקשת להציג במאמר זה, מנקודת המבט של התנסותי האישית עימו..מרבית התוכניות להתערבות רגשית בשדרות, הנותנות מענה והתמודדות עם חויות חרדה ופחד, מציבות כמטרת על את חיזוק חוסנם הנפשי של התושבים – ילדים ומבוגרים כאחד. מטרה זו נתפשת כמטרה לגיטימית כמובן, ואף נחוצה, על-מנת לאפשר לאוכלוסייה זו לחיות במציאות בלתי אפשרית לאורך שנים כה רבות.

חרדה ופחד - לדבר או לא לדבר על זה, זאת השאלה

על אף שברור לכל כי בזמן חשיפה ממושכת לאיום חשוב לתת לאדם כלים התנהגותיים להתמודדות עם המציאות, כקרש הצלה רגשי, הרי שבמקביל מתקיימת גישה בעלת עוצמה חזקה לא פחות, המסתייגת ממתן מקום לגיטימי לעיסוק בנושאים של חרדה ופחד. מתוך האמונה שהתעסקות מתמדת בפחד, חרדה והקשיים הנובעים מהצורך להתמודד עם רגשות עוצמתיים אלו, מחלישה בסופו של דבר, או לפחות עשויה להחליש, את חוסנו הנפשי של האדם.

חרדה עם פרדוקס - מקורות אפשריים להתקיימות הפרדוקס

נראה שפרדוקס בלתי אפשרי זה ניזון מהאתוס ההישרדותי יהודי / ישראלי, שהשפעתו מורגשת גם בבואנו להתמודד עם התהליכים הנוכחיים. הכוונה למרכיב בולט בנרטיב היהודי הרואה את ה"אחר" כאויב השואף להשמידנו, בבחינת "זכור את עשה לך עמלק" ו - "שבל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו".אין ספק שמיתוסים אלה ממקורותינו, עיצבו את הפסיכולוגיה הקולקטיבית שלנו, כחברה חשדנית ומאוימת, הדרוכה כל העת למלחמה על מקומה. חברה שהמונח חרדה מלווה אותה בשגרת החיים. ברוח זו, האסון הנורא של השואה הינו האירוע המעצב ביותר של התודעה הישראלית בעת החדשה והאמירות הבוטות מטהרן, מלבות ומחזקות את הפסיכולוגיה הקולקטיבית הזו באופן מצמרר.אפשר לטעון שחוסנה של החברה הישראלית ניזון מהתחושה של מלחמת אין הברירה המתמשכת לנוכח איום קיומי. שההתלכדות מול האויב תורמת ללכידות הפנימית, מטשטשת קונפליקטים מובנים בחברה המעורבת שלנו ומאפשרת לנו להשליך את הרעות החולות על האויב החיצוני וגם, מפיקה מאיתנו כישרונות, יכולות ויצירתיות בלתי נדלים הטמונים בנו.יחד עם זאת, ההיצמדות לעמדה פסיכולוגית של מצור ("תסמונת מצדה") ולתפיסת הקורבן המאוים, מקבעת את התודעה שלנו באופן סטריאוטיפי ומקשה עלינו את הגמישות הנדרשת על מנת ליזום, לאתר ולהגיב להזדמנויות של אופק אחר באזורינו.מודעות לתהליכים אלה הינה חיונית לצורך הדיאלוג בחברה הישראלית ולניווט דרכה במים הסוערים של המלחמות הקיומיות הנכפות עלינו".(מתוך החברה הישראלית על "ספת הטיפול"- התמודדות בלתי נגמרת (2008) מאת: פרופ' אבי בלייך, יו"ר ועדת היגוי).נשאלת השאלה, איזה מחיר משולם כאשר פרטים בחברה, ילדים ומבוגרים, אינם מתנהלים "כמצופה" לכאורה, אינם מוכנים להמשיך ולהחזיק כמובן מאליו, באתוס הלאומי, ונאבקים בתוך תוכם, בדילמה המאתגרת, שבין הקשבה לרגשות האותנטיים של חרדה ופחד קיומי המתקיימים ברובד האנושי הפרימיטיבי ביותר, ובין תפקידם הלאומי כמעבירי המורשת והגישה שאינה מאפשרת ויתור כאופציה? מה קורה עם המבוגרים שנדרשים למסור מסר של שליטה בפחדים וניצבים מול השקר והזיוף הזה ומתקשים לתפקד?

חרדה - העיקר לא לפחד כלל

הפער שבין הרצון בהקשבה עצמית, על שלל הרגשות הכרוכים בכך: חרדה, פחד, חוסר בטחון וכד' כחלק מתהליך תרפויטי שמהותו הגברת חוסנו הנפשי של האדם, ובין הקושי לתת לגיטימיות למקום הזה מתוך חשש לפגיעה באותו החוסן ממש, מתקיים כאמור, ברמה הלאומית הקולקטיבית, ובא לידי ביטוי בזעיר אנפין בשדרות אל נוכח נסיבות החיים הייחודיות המתקיימות באזור זה.כבת לניצולי שואה, הסוגיה הזאת מלווה אותי כל חיי. האם יש לי הזכות לפחד? האם מותר לי לחוש חרדה? זכורה לי סצנת ילדות ובה אני עם אימי ז"ל בביתנו הדל בבואנוס איירס הרחוקה – כדברי אימי:"רחוקה מכל המלחמות והסכנות" ( שנות השישים המוקדמות) ואני אומרת לאימי שאני פוחדת, פוחדת בחושך, פוחדת בבית עם החצר , פוחדת מאד. אמא שלי בלי להתבלבל (כך זכור לי ) עונה לי:"אין לך ממה לפחד, כאן אין נאצים!".זהו זה- התחיל המסע שלי בחיים בלי לגיטימציה לפחד, יש רק פחד לגיטימי אחד- הפחד מהנאצים . ומאז, כנראה אני מנסה לעמוד בציפיותיהם של הורי: לא לפחד כלל, לדעת שגורלי בידיי, לנסות להציל ולעשות למען עמי כמה שיותר, לזכור ולא לשכוח את אשר עשו לנו ולא לאבד צלם אנוש!פרדוקס זה מקבל במקרה שלי משנה תוקף, עקב התנסותי המקצועית רבת השנים, כמטפלת קבוצות פסיכודרמה בשדרות. היות ותפקידי המקצועי, מחייב אותי לכאורה, להיות ולהיתפש כ"מצילה" , ה"מתקיימת בכל מחיר" , זאת ש"לא פוחדת אלא לוקחת חלק במלחמת ההישרדות המתמשכת של עמי ומשפחתי".משמעות הדברים היא שלמרות נפילות קסאמים רבות שחוויתי סביבי ואשר לא פגעו בי ישירות למזלי וחרף העובדה שהצליל המחריד של ה"בום" הקטלני חרות היטב בזיכרון השמיעתי שלי, אזי כמטפלת, היה לי ברור שאני חייבת להיות זו שמקרינה בטחון ושלא חשוב מה יקרה, אשמור על הילדים שנמצאים איתי בזמן המפגש הטיפולי.אני דואגת לכך שהמקום בו אנו מקיימים את הפעילות הפסיכודרמטית יהיה מקום בטוח ובמקביל, אני מאמנת את המשתתפים בתהליך הטיפולי לזהות "מקום בטוח" פנימי, זיכרון של מקום בטוח, לשם התמודדות עם חויות חרדה המתעוררות בעת מתקפה. כי במקום הבטוח ישנה חויה של שליטה ואפשר לסמוך על כך ששם לא ייגרם לנו נזק כלשהו, גופני או נפשי.בתוך כך, מתוך הצורך הקיים מצד אחד "להציל" וקושי לתת מקום ולגיטימציה לרגשות אחרים ונוספים, מתעוררות אצלי שאלות הנותרות לא מענה: האם אני מעבירה לילדי את אותה העברה בין דורית שלא מותירה מקום לתחושות של חרדה ופחד?האם אני עדיין חלק ממלחמת ההישרדות של עמי שבחר לגאול עצמו ?האם יהיה מתישהו מקום להתנהלות אחרת ?האם אצליח להיות חלק מהגשר הבלתי נראה לעתיד אחר , לעמי ולשכני/אויביי דה היום?

הפרדוקס נפתר: מדברים על חרדה ומתחזקים באמצעות פסיכודרמה

אני תוהה, כיצד ניתן לפתור את הפרדוקס המחייב לכאורה בחירה בין שתי אפשרויות חד-משמעיות כל כך של דיבור או שתיקה? ומוצאת ששיטות טיפול המדגישות התנסות חויתית, ובפרט, שיטת פסיכודרמה, מספקות את התשובה.שכן, שיטות טיפול חוויתיות יוצרות מרחב בטוח, בתוכו יכול המשתתף שחוה חרדה, לשתף ולהקשיב לקולות הפנימיים העולים בתוכו, ובד בבד, הוא גם רוכש כלים מעשיים המאפשרים לו למנף את התחושות הללו ולקחת אותם, בצורה מכוונת ומודעת, למקום של התחזקות רגשית – נפשית.בהתאם לכך, בעבודתי בשדרות , אני משלבת לעיתים קרובות טכניקות שונות להתמודדות עם חרדה הנוצרת בעקבות הטראומה המתמשכת על רע בטחוני, בין היתר: SE.FR.CBT , , דמיון מודרך, שילוב אמנויות, וכמובן פסיכודרמה ודרמה-טרפיה.התהליכים דורשים זמן, הקבוצות עובדות קודם כל על הצרכים ההתפתחותיים הקבוצתיים הרגילים: אמון בקבוצה, אמון במטפל, היבדלות, לגיטימציה לשוני בתוך הקבוצה ושייכות לקבוצה. תוך כדי עבודה על התהליך הקבוצתי, אני עובדת גם על החויות האישיות של כל אחד מהמשתתפים.המציאות חודרת ללא הרף לטיפול. לעתים דרך שחזור אירועים שקדמו למפגש הטיפולי, ולעתים תוך כדי מפגש טיפולי. כשתוך כדי טיפול נשמעת הזעקה "צבע אדום" אנו מתרגלים את כל דרכי השליטה, אחרי שאנחנו מוודאים שאנחנו במקום ממוגן.בתקופות של רגיעה, אנו עובדים על סוגיות ערכיות משותפות לכל הקבוצה כגון: אויבים, כעס, תחושת ניכור, חרדה, חוסר אונים, בדידות,תחושת נקמה ועוד. משחקי תפקידים וחילופי תפקידים הם הבסיס לעבודה הפסיכודרמטית עם הילדים. באמצעות משחק התפקידים, הילדים מתנסים בכל מגוון התפקידים המעורבים בחייהם: ההורים שלא שומרים מספיק, ההורה שנכנס לפאניקה ומפסיק לתפקד, הילד ההורי ששומר ומגן על המשפחה כולה, המחבל המשגר שמנסה להרוג ללא אבחנה, הפחד שמשתלט על הגוף, ועוד.כשהילדים ממלאים את התפקידים השונים, ולא רק את התפקיד המוכר להם מהמציאות, הם מסוגלים להבין את המניעים של האחר, גם כשהם לא יזדהו איתם. ההבנה מחזירה את תחושת השליטה והסדר בחיים. כשהכעס מופנה למטרה ברורה ונעשית עבודה איתו , הוא הופך למגוון רגשות שניתנים לניהול בצורה הרמונית יותר, שניתנים לתיעול ולא משבשים את כל ההתנהגות.באופן זה, הפרדוקס הראשוני שמהותו התלבטות בין הרצון לדבר ולעסוק בתחושות הקשות של חרדה ופחד, ובין הקושי לעשות זאת ולתת לכך לגיטימיות - על כל המחירים העשויים להיות משולמים כשהבחירה היא בשתיקה - פרדוקס זה מקבל מענה ברור: אפשר גם לדבר על מה שמרגישים, כולל רגשות של חרדה ופחד, ועדיין להיות חזקים.