קליק וגמרנו

קליק וגמרנו

אחוז הגירושין באוכלוסיה היהודית בישראל עלה פי 3 כמעט מאז תחילת שנות החמישים. בין 1950 ל-1955 נרשם יחס של 1:8 בין מספר האזרחים שנישאו לבין מספר האזרחים שחוו גירושין. ב-2007 דיווחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על יחס של 1:3 בין מספר המתחתנים למספר המתגרשים (בקרב בני המיעוטים – היחס גבוה בהרבה).

הצצה במספרים עצמם ממחישה את התופעה המדאיגה הרבה יותר: בכלל האוכלוסיה - 46,448 אזרחים מכל הדתות התחתנו בישראל בשנת2007 ו- 13,105 התגרשו. בקרב האוכלוסיה היהודית בלבד – 35,504 יהודים נישאו בשנת 2007, ו-13,105 התגרשו.  

איך ניתן להסביר את עליית שיעור הגירושין במהלך השנים האלה? מה גורם ליותר בני זוג בעשור האחרון של המאה ה-20 ובעשור הראשון של המאה ה-21 להתיר את קשר הנישואין, לפרק את המשפחה ולהיכנס למסלול הפתלתל והכואב של גירושין?

האם ככל שעלתה רמת החיים, על רקע המירוץ המטורף להישגיות בתחום הקריירה והפרנסה, ועם ההתפתחות הטכנולוגית המהירה שבאמצעותה כל מטרה מושגת בלחיצת כפתור – האם דור המחשב, האינטרנט והסלולר, שהתרגל לסטנדרטים של תקשורת אלקטרונית, איבד את היכולת לקיים תקשורת אנושית בין אישית, במיוחד עם האנשים הקרובים לו, ובעיקר עם בני הזוג?

האם צעירים שבילו שעות רבות מול המקלדת בשיחות וירטואליות עם אלמונים ברשת, שפלירטטו עם חבריהם בסמארט-פון מתוחכם, שגלשו בתוך שניות מאתר לאתר ואספו בקליק אחד מידע על כל נושא שעולה בדעתם, או אחזו בג'וי-סטיק וניהלו את העולם בהינף יד – האם צעירים כאלה יכולים לגלות את מידת הגמישות, הסובלנות והסבלנות הראויה כדי לגשר על  מחלוקות ולהתגבר על משברים רגעיים? האם התחושה, שהפכה להרגל, שאפשר לפתור כל דבר בלחיצה על מקשי העכבר הכשירה את הלבבות לפתרונות אינסטנט גם בכל הקשור לעניינים שבינו לבינה? משהו לא עובד טוב בקשר – יאללה לחתוך!

האם דור הקליק חסר את הבשלות הנפשית כדי לקיים מערכות יחסים מתמשכות המבוססות על קשר עמוק ויציב?

ייתכן. אבל הצצה בסטטיסטיקה מגלה, כי גירושין אינה תופעה חדשה. עובדה שגם לפני 60 שנה זוג אחד מתוך שמונה התגרש, ומגמת העלייה בשיעור הגירושין החלה אחרי מלחמת ששת הימים, גברה בשנות ה-70 וה-80 עד שהתייצבה על אחד משלושה בשני העשורים האחרונים – וזאת, כאמור, על רקע השינויים החברתיים והכלכליים, שהניבו בין היתר את התופעה הבאה: יותר נשים יצאו לעבודה, נטלו חלק בפרנסת המשפחה, והשתחררו מהתלות האבסולוטית בבעל. בעקבות כך, יותר נשים התגברו על המחסום הפסיכולוגי שנבע בעיקרו מטעמים כלכליים ולא חששו עוד לפרק את המשפחה, ליזום גירושין ולצאת לעצמאות חברתית וכלכלית.

והגברים? ככל שאיבדו את הדומיננטיות שלהם, כך איבדו, כנראה, את היכולת שלהם לבלום ולאזן את פרץ האסרטיביות של נשותיהן, והרימו ידיים, לעתים בחוסר אונים, לעיתים באנחת רווחה ותחושת הקלה, מתוך חוסר רצון להתמודד, להיאבק ולנסות לאחות את הקרעים.

במקרים רבים הדרך לרבנות עוברת דרך משרדיהם של עורכי דין המתמחים בתחומי גירושין ,ואלה מנסים להרגיע את המערבולת שנוצרה, במגמה להביא את בני הזוג למצב שבו יוכלו להתייצב לדיונים בבית המשפט לענייני משפחה ו/או בבית הדין הרבני עם הסכם גירושין חתום.

השופט וראש הרכב הרבנים אולי ינסו לשכנע את בני הזוג להימלך בדעתם ולנסות ולחזור בהם מהכוונה להתגרש, אבל יעשו זאת רק כדי לצאת ידי חובתם. גם הם יודעים כי מי שהגיע לבית הדין וביד והסכם גירושין חתום -  התכוון לצאת מהאולם לדרך חדשה...

,