סמכות השיפוט באינטרנט

האינטרנט הקטין את העולם. מסרים חוצים עולם בשניות. אנשים "נפגשים" יום יום מבלי שיהיו לעולם באותו מקום פיזי.

לתופעה זו יש כידוע גם ביטוי מסחרי. מוצרים נמכרים בכל רחבי העולם. חולצה מיוצרת בסין על ידי בעל מפעל ישראלי ומשווקת לגרמניה באמצעות ספינה הולנדית בשיווק אינטרנטי על ידי בעל אתר קנדי, שהשרת שלו מצוי בקולומביה. אם החולצה לא טובה, היכן צריך אותו צרכן גרמני לתבוע? כתבה מפורסמת על ידי עיתונאי שווייצרי העובד עבור אתר אמריקני, המנוהל בכלל בהודו, מוחזק על שרת בפיליפינים ותכניו מגיעים לישראל, דרא"פ, ארגנטינה, יפן, אוסטרליה ואנגליה. אם יש בכתבה לשון הרע, היכן צריך הנפגע לתבוע?

זוהי סוגיית "סמכות שיפוט". סוגייה פרוצדוראלית ולכאורה משעממת, אך בפועל עשויה להכריע את הקרב לפני שהוא מתחיל להתנהל בכלל.

ראובן תובע את שמעון. תקנות סדר הדין האזרחי בישראל קובעות, שעל ראובן לתבוע במקום מגוריו או עסקו של שמעון, המקום בו נוצר החוזה, או המקום בו היתה אמורה התחייבות להתבצע. הבחירה נתונה לתובע. הדין המהותי יהיה אותו דין: דין מדינת ישראל.

כעת נחזור לאינטרנט: לוי מישראל מפרסם מאמר באתר אינטרנט, ובו הוא משמיץ את ג'ון, תושב ניו יורק. ג'ון רוצה לתבוע את לוי. נסיעה לישראל והגשת התביעה כאן היא הפעולה המתבקשת לכאורה. לוי חי כאן, הפרסום נעשה כאן והאתר ישראלי. אלא שג'ון כמובן אינו מעוניין בכך, וזאת מכמה סיבות: ראשית – היעדר הנוחות; שנית, משום שהעלויות עבורו בישראל גבוהות יותר (נסיעות, מלון); שלישית, משום שהוא בנחיתות בשל השפה ואי הכרת החוק; רביעית, מבחינה טקטית ג'ון ירצה להעביר את כל החסרונות הנ"ל אל כתפיו של לוי; חמישית, וזו לרוב הסיבה המרכזית, משום שחוקי לשון הרע בניו יורק עשויים להיות עדיפים לג'ון. כך למשל, בניו יורק יש פיצויים עונשיים. בארץ בתי המשפט מסרבים בכל תוקף לפסוק פיצויים כאלה (למעט כמה מקרי קיצון). כלומר, הפיצוי עצמו עשוי להיות גבוה בהרבה בניו יורק. זהו שילוב של נוחות פיזית ועלות כלכלית עם היתרונות הגלומים בשיטה עצמה. כך למשל חוקי לשון הרע של אוסטרליה ידועים כסובלניים פחות לעיתונאים לעומת החוק בארה"ב, ולכן מי שנפגע מכתבה עיתונאית, אפילו הוא אמריקני, יעדיף לתבוע באוסטרליה.

מכל הסיבות האלה ג'ון יגיש את תביעתו בניו יורק נגד לוי. כעת, אם לוי לא יתגונן, יינתן נגדו פסק דין בהיעדר הגנה (In Default), ובסופו של דבר גם ייאכף נגדו בישראל (על כך באחד המידעונים הבאים). מטרתו הראשונה של לוי היא למחוק את התביעה בניו יורק. הוא יטען, שלניו יורק אין סמכות שיפוט – לא מקומית ולא עניינית. הוא יטען, שאין לו או לכתבה קשר לניו יורק. לכאורה צודק לוי, אך בפועל המצב קצת שונה.

בתי המשפט השונים בעולם מתמודדים עם סוגייה זו באופן תדיר בשנים האחרונות. נקבעו בפסיקה מספר מבחנים על מנת לקבוע בדבר סמכות השיפוט באינטרנט. Internet Jurisdiction הפכה לאחת מהסוגיות המשפטיות המעניינות, הבוערות, והמשמעותיות ביותר בעולם כיום.

בהיות הסוגיה חדשה, ננקטות גישות שונות על ידי בתי משפט שונים ברחבי העולם, ולא פעם ישנן גישות שונות באותה מדינה, ואפילו בתוך מדינות בארצות הברית.

מבחן אחד הוא מבחן מיקום השרת. זו גישה מאד פורמליסטית, ולא פעם עלולה להביא את המתדיינים למצבים אבסורדיים, שבהם אין איש מהצדדים מעוניין. שערו בנפשכם שני בעלי דין, אמריקני ואוסטרלי, שני אנשים בעלי תפיסה משפטית דומה (משפט מקובל – Common Law) הנאלצים להתדיין על פי חוקי סעודיה, רק מפני ששם בחר בעל האתר לאחסן את שרתיו...משום כך זה אינו הכלל, ומעטים המקרים בהם יאומץ מבחן מיקום השרת.

מבחן אחד מרכזי, כפי שהתקבל בפסק דין אמריקני מוביל - Compuserve V. Patterson – הוא מבחן "הזיקה המינימלית". כלומר בית המשפט יבדוק, אם יש זיקה עניינית מינימלית בין הנתבע למקום הדיון. באותו מקרה נערך בטקסס הסכם להפצת תוכנות, אשר הופצו על ידי הנתבע בפועל דרך מחשבי הנתבעת באוהיו. בית המשפט הפדראלי באוהיו קבע, שבכך יש זיקה מינימלית לאוהיו, ולכן לבית המשפט באוהיו יש סמכות שיפוט. המרחק הפיזי בין אוהיו לטקסס הוא בערך כמו מישראל לצרפת...

בפסק דין חשוב אחר בארה"ב - Zippo Manufacturing Company V. Zippo Dot com, INC., אומץ מבחן הגורם האינטראקטיבי והאופי המסחרי של החלפת המידע. כלומר, העובדה, שהמידע "חלף במחשבים" של אותה מדינה הספיקה על מנת להקנות לה סמכות שיפוט.

מבחן חשוב ביותר שאומץ בארצות הברית ובמדינות נוספות, כגון אוסטרליה, הוא מבחן משתמש הקצה. כלומר, אם פעילות מסויימת באינטרנט הגיעה למשתמשים במדינה מסויימת, אזי לאותה מדינה יש סמכות שיפוט. האם פרסום המידעון הזה באתר ישראלי עלול לחשוף אותי לתביעה בניו זילנד? התשובה על פי מבחן משתמש הקצה חיובית, כיון שאפשר לקרוא באתר שלי גם בניו זילנד. יתר על כן, יש לי אפילו אינטרס, שיקראו את האתר שלי בניו זילנד. הדבר מטיל מעמסה וסיכון בלתי רגילים על משתמשים ובעלי אתרים ברשת, וחושף אותם לתביעות בכל רחבי העולם, כולל במקומות, בהם אין להם שום ענין לפרסם, או שהם אדישים לפרסום שם. מאידך, יש לקחת בחשבון, שהיום ניתן לחסום אתרי אינטרנט מלהגיע למדינות מסויימות. מבחן זה יושם בפסק דין New York v. World Interactive Gaming Corp,, שם קבע בית המשפט בניו יורק, שיש לו סמכות שיפוט על אתר הימורים, שהופעל באנטיגווה, משום שהמפעיל לא פעל באופן אקטיבי כדי לחסום את המשתמשים מניו יורק (שם נדונה סוגיית הסמכות).

לכך יש לצרף פסקי דין העוסקים בסוגיות של השפעה בפועל על מקום השיפוט. סוגייה זו נמדדת היום ביתר קלות במבחן של פילוח גיאוגרפי (GeoTargeting). כלומר, אם בעל האתר פעל באופן אקטיבי על מנת שאנשים במקום מסויים ייחשפו אליו (דבר מקובל ונפוץ היום בקידום אתרים), הרי הוא "הזמין" לעצמו את סמכות השיפוט של אותו מקום, גם אם הוא פועל ממדינה אחרת, והשרת שלו יושב במדינה שלישית.

לסיכום רשימה קצרה זו נוכל רק לאמר, שסמכות השיפוט באינטרנט עדיין רחוקה מלהגיע להלכה מבוססת אחת. הקושי גדול במיוחד, משום שלכל מדינה ומדינה חוקים שלה, בעוד שהאינטרנט מגיע לכל מקום. זהו יצור אשר באותה שעה ממש חוקי במקום אחד ואסור במקום אחר, פועל בצורה עסקית ראויה במקום אחד ובשיטות עסקיות פסולות במקום אחר, מביע דעה לגיטימית במקום אחד בעודו מוציא לשון הרע במקום אחר.

ככל שאפשר, יש להתכונן לרעה באמצעות תקנון מתאים לאתר והסבת תשומת ליבו המלאה של המשתמש לתקנון. יחד עם זאת, סוגיות של סמכות שיפוט תמשכנה לעלות ולצוץ עם השינויים הדרמטיים באורח החיים שלנו.

© כל הזכויות שמורות – עו"ד אדי מאירי