סוד נצחיותו של עם ישראל

אלפי תיאוריות ערכיות עלו על במת העולם למן היווסדו לפני כחמשת אלפים שבע מאות ושבעים שנה.

רוב רובן של תיאוריות אלו נשחקו ברבות השנים ובקושי ניתן לאתר מהן גרגירים מאובקים. הסיבה הראשונית להיעלמותן של תיאוריות אלו הינה סיבה המזדקרת לעין כל אדם: היות ותיאוריות אלו היו שגויות, פעמים מתוך כוונה זדונית,ופעמים מתוך בורות ושגגת יצרן, ולכן לא היתה להם זכות קיום, כמאמר הפתגם: "לשקר אין רגלים". אולם, גם תיאוריות שהיה בהן יותר מקורטוב של אמת, כמו תנועות חברתיות וכדומה, שלא עסקו בהן בתחום שבין אדם לקונו, אלא בין אדם לחברו, גם אלו צצו חדשים לבקרים, וכבוא השמש יבשו וקמלו, הגם שביסודן היו עקרונות נכונים. וכל כך למה?

על כך נשתדל לענות בשורות הבאות:

אחת התמונות שזר לא ישכיל להבינם הינה תמונה של בית מדרש טיפוסי בשבת אחר הצהרים: אבות ובנים יושבים ליד שולחן אחד. על השולחן מונחות שתי גמרות, אותה מסכת, אותו עמוד, והבן הקטן בן העשר לומד עם אבא שחצה את קו הארבעים. הווי אומר, פער של שלושים שנה ביניהם. אולם, שניהם עוסקים באותה סוגיא. ברור שכל אחד מעמיק לפי יכולתו. אולם, את הלימוד הבסיסי הם עושים בצוותא.

האבא היקר, שזמנו חשוב לו במאוד, בין אם הוא אדם שטורח למחייתו כל השבוע ולשעות האלו הוא מייחל בכיליון עיניים – מתי תבוא לידי שעה זו. אולם, הוא מניח את יצר הסקרנות שלו ללמוד דברים שנפשו איוותה וערגה. או אברך בן תורה שממתין בקוצר רוח לשבת שבה יוכל להתענג על מאמר תורני עמוק שהינו קשור ללימודים בכולל. אולם, אלו גם אלו יודעים שכאן טמון סוד נצחיותו של עם ישראל. למן ראשית התהוותה של האומה היהודית, הבריח התיכון היה ההשקעה בחינוכם של צעירי הצאן.

כאשר בורא עולם מוצא לנכון ליידע את אברהם באמור להתרחש בסביבתו במהפכת סדום, הוא מנמק זאת "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו וגו'".

סוד נצחיותו של עם ישראל נעוץ בהבנה המלוטשת, שחינוך הילדים הינו ערך על, שלמענו מקריבים כמעט את הכל. למענו מוותרים על הנוחות, על הממון, על הזמן ועוד.

פעמים אנו שומעים מהורים משפט שנמצא בין ההגדרה של "משפט מטופש" ל"משפט מקומם": אני לא רושם את בני לבית ספר טוב, מאחר והוא רחוק לנו, וזה דורש מאיתנו להקדיש זמן או ממון להסעות. שח לי האדמו"ר מבעלזא שליט"א: בעבר יהודי שהיה גר במקום מרוחק היה משלם מכיסו בשביל מלמד [מורה] עד שמונים אחוז ממשכורתו. כיום כאשר מבקשים מהורים סכום שאינו מגיע לכלל אחוז אחד ממשכורתם - הם נזעקים ורוטנים על כך.

כאשר פרעה שואל את משה: "מי ומי ההולכים", הווי אומר: משה! את מי אתה מבקש להוציא לסדנת חינוך ועבודת ה' במדבר? עונה לו משה: "בנערינו ובזקנינו נלך כי חג ה' לנו". תשובתו של משה מפתיעה את פרעה. בחוקות ממלכת מצרים לא כך נאמר, שם כתוב שרק המבוגרים אמונים על עבודת האלילים. אך הילדים, מה להם ולעבודת ה'. אולם, אם נשוב לתשובתו של משה, נראה שהוא מפליא את פרעה בכפלים. לא די שהוא מבקש עבור הנערים, אלא אף מקדים אותם לזקנים, לנכבדים.

כן, תשובתו של משה אינה אקראית – זו תשובה עקרונית. אומות העולם לא השכילו להבין שגם דרך אמת, אם לא מנחילים אותה בליבם של צעירי הצאן, סופה שתעלם ותימצא רק בגנזי ארכיון האנושות. בליל הסדר, גולת הכותרת של ימי הפסח הגדולים, השחקן הראשי הוא הבן. חשיבותו ונחיצותו של שחקן זה בתוך המערכת מכתיבה חלק ניכר ממנהגי הסדר. כל ההנהגות ה'משונות' תפקידן ליצור גירוי אצל הילד – שישאל, שיתעניין, מאחר והבריח התיכון של לילה זה הוא "והגדת לבנך ביום ההוא". כל המעמד הנשגב הזה נועד להטמיע בילד הקט את יסודות האמונה של עם ישראל, וכיצד יסודות אלו נעשו לנכסי צאן ברזל לעם ישראל בעקבות ספור יציאת מצרים והנלווה אליו.

עד כמה גדול הערך של הנחלת האמת לדור הבא כבר בהיותם צעירים לימים, גם "על חשבון" לימודו של האדם עצמו, מצאנו במסכת פסחים [קט א]. וזה לשון חז"ל: "אמרו עליו, על ר' עקיבא: מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש [הווי אומר, הגיע הזמן לפרוש מספסל הלימודים], חוץ מערבי פסחים... בשביל תינוקות שלא ישנו". רבי עקיבא, הענק שבענקים, פוסק ממשנתו למען התינוקות. עקרון ההנחלה בא לידי ביטוי גם בהלכה/מנהג המצוי רק בליל הסדר, והוא - שנוהגים לתת ארבע כוסות גם לילדים קטנים שלא הגיעו לגיל חינוך. עוד העמקה, עוד חלחול בנפש הילד.

זכור נא, בכל שעה ועת, ולא רק בעת הזו, כי אין יקר לפני הקב"ה יותר ממי שמשקיע את כל כוחו בחינוך ילדיו לתורה ויראת שמים. הוא אוהבו האמיתי של בורא עולם.