טיול לשבת:שפע חיים מאחורי מסך הצמחייה בהר מירון

רק מטיילים-טירונים יכולים לטעון כי "לא דובים ולא יער";

טיול  לשבת בשביל להר מירון (או לכל חורש ים-תיכוני טיפוסי אחר בארץ) ואחרי שעה או שעתיים של הליכה בסבך, ,מתחילים לראות מבטי שאלה ואפילו מבטי "סידרו אותנו": זה יער (ו/או חורש) זה? אז איפה כאן החיות? הרי אנחנו הולכים כבר שעתיים ועוד לא ראינו כלום!

 ובכן, הניסיון אומר שאולי אין כאן דובים ואריות, אך קיימות מספיק חיות אחרות, ובשפע. צריך רק לדעת איך, היכן ומתי לחפש אותן. "הפטנט" הבדוק ביותר להיפגש עם חיות הוא לטייל כמה שיותר. אבל מאחר שרוב החיות פוחדות מהאדם ונמלטות מפניו, צריך גם הרבה הרבה סבלנות, והעיקר: צריך לדעת היכן ואיך לחפש.

  יונקים

גם כאן שפע של מינים – אך קשה לראותם ולגלותם, כי מניסיונם למדו שהאדם הוא הגדול באויבים והם בורחים ומסתתרים ממנו ככל יכולתם (חלקם הגדול בכלל פעיל רק בלילה).

 הקטן ביותר הוא החדף המצוי. הוא מגיע עד לפסגה, ובעל אף מוארך (חדף)  ומזדמן לעתים במלכודות. עכבר זעיר זה – הנמצא גם באזורים אחרים – עסוק רוב הזמן בחיפוש מזון, שכן כדי להתקיים חייב הוא לאכול מדי יום מזון כמשקל גופו!

 יש כאן מינים רבים של מכרסמים, הנמצאים בחורש ובשוליו (היערון הגדול והקטן, החולדה המצויה, עכבר הבית, נברן השדה, בר-אוגר, מריון ועוד). המפורסם מכולם הוא אותו מכרסם בעל זנב יפהפה, הבונה קינים על העצים – נמנמן העצים. הוא נתגלה לראשונה בארץ באזורים אלה של גוש הרי מירון, נמצא בגליל עליון וגליל מערבי. זהו מכרסם יפה, עם זנב שעיר מאוד, הנוהג להתגורר בקינים על העצים, אותם הוא בונה מענפים קטנים ועלים (כמו קן של ציפור). בחוץ-לארץ הוא ישן תרדמת חורף מלאה, אך הארץ הוא נכנס לתרדמה כזאת רק כשקר מאוד. הוא מתכרבל אז כשזנבו למעלה מראשו – ונרדם.

 אסור לשכוח גם את המכרסם הגדול ביותר – הדרבן, שגם הוא מצוי פה, ואת קוציו וגלליו רואים כאן על כל צעד ושעל (הוא עצמו לילי, ולכן קצת קשה לגלותו).

 על הסלעים מדלג כאן השפן (או שהוא מתחמם בשמש – תלוי ברעב ובמצב הרוח). בשטחים פתוחים (ולעתים גם במטעים של הקיבוצים והמושבים כאן) רצים להם הצבאים, ובסבך נשמעים מדי פעם צעדיהם של החזירים. מסתבר שברוב הפעמים נגרם הרעש על ידי ציפור עליזה ושחורה – השחרור – הקופצת לה על העלים היבשים בחפשה אחר חרקים.

 המטיילים המשוגעים לדבר יודעים גם על אותן חיות נדירות המטיילות כאן, כגון הדלק, מין טורף קטן בעל זנב ארוך ממשפחת הסמוריים, הטורף עופות, מכרסמים וביצים. יצר רצח חזק לו והוא ממית יותר מאשר ביכולתו לאכול, ומסתפק במציצת דם הקורבנות.

 כן נמצא כאן הסמור, הקטן עוד יותר, והמפריש ריח דוחה כשהוא פוחד. מדי פעם נראות נמיות העוברות את הכביש אל הסבך וממנו (בעלי הלולים בסביבה מכירים אותן היטב) ולעתים יותר נדירות נמצאת איזה גירית מתה על הכביש או גוויה של צבוע בנחל דישון (שכן כבר עידן ועידנים לא ראו כאן צבוע חי). ואחרונים-אחרונים (ויש כאלה האומרים בפחד – לא כל כך חביבים) – הנמרים. את אלה רק בעלי מזל (או דמיון) רואים בזמן האחרון. אומנם מגיעות אלינו שוב עדויות על מציאתם ליד דובב – אך זה בסוד, שכן עד שהדבר לא יאושר על ידי בעל סמכא – לא אמרנו כלום.

 ובכן: היש חיים או אין בהר מירון?